החיים שאחרי

אפשר לזכור את אהובנו המת ועדיין להמשיך בחיים מלאים?

מיכאלה (שם בדוי) איבדה את אמה בגיל 23, זה היה קשה מנשוא, היא בדיוק תכננה להינשא לאהוב לבה, להקים משפחה משל עצמה אך המוות הפתאומי עצר הכול. אימא שלה, שושנה, נהרגה בתאונת דרכים, השאירה בעל ושתי בנות בוגרות. לא מספיק בוגרות כדי לאבד אימא. מיכאלה לא ידעה את נפשה, המציאות טלטלה אותה ובן יום הייתה אמורה להפוך מילדה של אימא, למי שתתמוך באבא ובאחותה הצעירה, למי שתנחם את סבא וסבתא שאיבדו את ביתם. באותו יום קשה, הפכה המציאות את מיכאלה מילדה לאישה.

ההלוויה הייתה קשה, בהתחלה נדהמה מיכאלה להיווכח כמה אנשים אהבו את אימא ובאו לכבדה בדרכה האחרונה, בהמשך, בתהליך הזיהוי, הקריעה ובזמן שאנשים זרים 'השליכו' את אימא המכוסה תכריכים לאדמה, הרגישה מיכאלה כאילו היא חולמת. בשבעה מילאו אנשים את הבית. מבוקר עד ערב היו האבלים עסוקים בלארח אנשים קרובים יותר או פחות, והימים עברו. בלילה הייתה מיכאלה כל כך עייפה, שהצליחה להירדם בלי לחשוב יותר מדי.

ההתמודדות האמתית התחילה ביום השביעי. התחושה השלטת בה באותם ימים הייתה פחד. איך ממשיכים מכאן? איך היא תוכל להתחתן בלי אימא שלה? איך יולדים בלי אימא? מי יהיה בשבילה? איך בכלל חוזרים לחיות? האם תוכל שוב לשמוח ? האם תוכל לאהוב בלי לפחד לאבד את אהוביה? האם בחיר ליבה ימשיך לאהוב אותה גם כשהיא כל הזמן מצוברחת? מה יהיה על אבא ועל אחותה?

זו הייתה התחלה חדשה שהביאה עמה כאב בלתי נסבל, בלבול ופחד. אחרי חודש של בכי וצער, של כניעה לפחד ולכאב ושל התפרקות לגיטימית לגמרי, החליטה מיכאלה שהיא רוצה להמשיך לחיות חיים מלאים. היא ידעה בלבה שזה אפשרי, אבל עוד לא ידעה איך עושים זאת. חברה טובה סיפרה לה על מכרה שעוזרת לאנשים שחווים קושי, שרוצים להבין טוב יותר את חייהם, את ההתנסויות שמזמן להם היקום, שרוצים לדעת לעבד את הרגשות המציפים אותם ו…שרוצים לבחור בחיים מלאים.

מיכאלה אזרה אומץ והתקשרה. הקול מצדו השני של הקו היה חם ואוהב. הן קבעו מפגש ראשון שאינו מחייב, פגישה ללא עלות, כך אמרה האישה, בה יבררו אם כדאי להן לעשות עבודה משותפת. בפגישה הייתה תחושה שהן מכירות מאז ומתמיד. מיכאלה הרגישה שיש לאשה הזו מה לתרום לה, והאמינה שיוכלו לעשות עבודה משותפת. בשיחה עלו נושאים כמו קארמה, שיעורים, גלגול נשמות, נושאים שמיכאלה לא נחשפה אליהם מעולם אך האישה שמולה העבירה לה תחושת ביטחון והיא כבר הייתה סקרנית. הן קבעו להיפגש שוב.

המפגשים היו מרתקים אך לא תמיד קלים. היה בכי והייתה התרגשות, עלו כעסים וגעגועים, אבל יחד עם זאת, הגיעו תובנות. מיכאלה למדה להכיר את אימה כמו שלא הכירה אותה בחייה, היא למדה להכיר את עצמה טוב יותר, את חוקי היקום, היא למדה להודות על 23 שנים של אימא בחייה, הבינה את השיעור המיוחד לשתיהן, את השיעורים שנותרו לה כאן עם אבא ואחותה. היא הבינה שתוכל להיות רעיה ואם, אישה חזקה ומתפקדת, למרות האובדן. היא הבינה שאימה תמיד תהיה בלבה אבל מותר לה לשמוח, לשמוע מוסיקה, לרקוד. מותר לה לחיות, ובטוח זה מה שאימא הייתה רוצה בעבורה. הן נפגשו חמש פעמים במרווחים של שבוע, כל פעם לשעה וחצי, וקבעו להיות בהמשך בקשר טלפוני בכל פעם שמיכאלה תזדקק לחיזוק.

בתום שנת האבל, מיכאלה ובחיר ליבה נישאו. החתונה הייתה שמחה ומיכאלה ידעה בוודאות שאימא שם איתה. באותה שנה היא הפכה לאם, וגם בלידה ידעה מיכאלה שאימא שלה נוכחת. נכון, היא הייתה רוצה אותה פיזית כאן, אבל למדה להסתפק במה שיש ואפילו לשמוח בו. היא החליטה להיות אישה שמחה.

בימים אלה מיכאלה בהריון שני ומרגישה תודה גדולה על חייה. היא לא שוכחת את אימא שלה, לפעמים עדיין מפלח כאב את הלב והיא יודעת שזה בסדר, אבל היא חיה חיים מלאים, היא רעיה ואימא שמחה ושלווה, היא יודעת שהמוות הוא חלק בלתי נפרד מהחיים וגם שכל סוף הוא התחלה חדשה.

באמונתי, לכל אחד מאתנו מגיע לחיות חיים מלאים.

אז אם חוויתם אבדן או אם אתם מכירים מישהו כזה, דעו כי זה אפשרי להמשיך לזכור את אהובנו המת ועדיין להמשיך לחיות. מזמינה אתכם למפגש הכרות לא מחייב וללא עלות, התקשרו 054-4223118 באהבה לימור

Aviv Danielהחיים שאחרי